שירת הים

שירת הים

היא בכתה ללא הפסקה עד גיל שנה

הרגישה שנולדה טרם זמנה.

כשאמרו לה לשבת היא הלכה,

כשישבה, זה היה מתחת לשולחן.

כשהתעייפה היא לא סתמה את הפה,

ומהפה הזה יצאו צדפים ושחפים ומלח ים

לעומקו שָׂחֲתָה עד שרגליה ניתקו מן הקרקע.

כשגדלה, הזמן הדביק אותה וייצב.

כך לפחות חשבו כשהביטו בה אוכלת יפה בסכין ובמזלג,

עונה תשובות נכונות, כותבת בשתי שפות,

קוראת שעון מחוגים, קולעת צמות ותולעת ספרים.

ראיתי אותה פעם עומדת זקופה

נואמת משהו על איכות הסביבה

לא הצלחתי לראות, להבין,

המילים שאמרה התנפצו כמו גלים,

הן הזכירו לי דבר מה שהיה בילדות,

געגוע ישן ורטוב מדמעות

שקופות, מלוחות בטעם של ים

שהיה כאן פעם ומאז נעלם.